פסק-דין בתיק בר"ע 3390/07

בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 16.10.07 בת.א. 14192/06, שלא להיעתר לבקשת המבקשת ליתן צו לגילוי ועיון במסמכים, וצו להוסיף ולהשיב על שאלות בשאלון.

1.       המבקשת הקימה בירושלים בית מלון הנקרא 'מלון הנגיד' (להלן - המלון). במסגרת הליך כינוס נכסים שננקט נגדה בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, נמכר המלון למשיבה 2, באמצעות נציגה, המשיב 1. המשיב 1 פעל אף הוא באמצעות מיופה כח, מר יוסף הררי.

על-פי חוזה המכירה, נמכר המלון ללא המיטלטלין שבו, ועל המבקשת היה לפנותו מכל תכולתו. אולם, למעשה, הועבר המלון לחזקתה של המשיבה 2 עם כל תכולתו, קרי, ריהוט החדרים, ציוד המטבח, מכשירי החשמל וכל יתר הציוד הדרוש להפעלת בית המלון. שינוי זה עוגן במסמך מיום 29.7.05, הנקרא 'הסדר מוסכם למסירת החזקה', אשר הופנה לעו"ד שחם, כונס הנכסים של המלון. במסמך נכתב כי "כדורי משאירים במלון את כל הציוד והמיטלטלין. כדורי מוותרת על כל הציוד והמיטלטלין שהיא משאירה במלון, ואשר יעברו לבעלותו של מר טאוויל ורכושו הבלעדי. מר טאוויל לפי שיקול דעתו הבלעדי יחליט אם וכמה לשלם לכדורי בעבור הציוד והמיטלטלין". על המסמך חתם בשם המבקשת מר אברהם כדורי.

2.       המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לתוקפו של מסמך זה, קרי, לתמורה עבור המיטלטלין שנשארו במלון. ההחלטה עליה סבה הבקשה דנן עניינה הוא שאלונים וגילוי מסמכים, אולם טיעוניהם של הצדדים מסתמכים, בין היתר, על השאלה מהן עילות התביעה של המבקשת, וכפועל יוצא מכך אילו מסמכים הינם רלוונטיים לתביעה. כיוון שכך, נסקור בקצרה את הטענות שהעלו הצדדים בכתב התביעה ובכתב ההגנה.

המבקשת טענה בכתב תביעתה כי ההסכמה שב'הסדר המוסכם' הנ"ל הושגה באמצעים של כפייה, עושק וחוסר תום לב, תוך ניצול חששה-שלה מפינוי המיטלטלין מן המלון על-ידי קבלני הוצאה לפועל. לגירסתה, המשיבים ידעו כי פינוי שכזה יסב לה בושת פנים גדולה, וניצלו זאת כדי להכתיב לה את נוסח ההסכם ולכוף אותה לחתום עליו. היא גם טוענת כי המשיב 1 הבטיח במעמד החתימה על המסמך, בהתחייבות בעל-פה, כי עניין התמורה יסתדר לאחר מכן, וכי "יהיה בסדר". אלא שכשנפגשו הצדדים כדי להסדיר את עניין התשלום, כך לשיטת המבקשת, הוצעה להם על-ידי מר טאוויל הצעת מחיר מגוחכת. מאז נותקו הקשרים, והמבקשת הגישה בבית משפט קמא את תביעתה, לתשלום סך של 1,500,000 ש"ח עבור הציוד. את תביעתה היא סומכת על העילות האלה: כפייה וניצול מצוקה בעת החתימה על מסמך ההסדר המוסכם, שבגינם יש לבטלו (סעיף 49 לכתב התביעה); עשיית עושר ולא במשפט בקבלת הציוד ללא תשלום תמורתו (סעיף 50 לכתב התביעה). המבקשת טוענת כי הימצאו של הציוד במלון חסך למשיבים הוצאות בשיעור של מיליוני שקלים, שכן יכלו לעשות שימוש בציוד לשם הפעלת המלון והפקת רווחים ממנו מייד עם קבלתו לידיהם (סעיף 55 לכתב התביעה); הפרת התחייבות בעל פה להגיע להבנות בדבר התמורה (סעיף 51 לכתב התביעה); ניהול משא ומתן שלא בתום לב, אשר גרם למבקשת נזק בשיעור שוויו של הציוד בעת מסירתו (סעיף 52 לכתב התביעה); ולחלופין, שימוש בזכות חוזית שלא בתום לב בעצם השימוש בציוד בלי לשלם עבורו (סעיף 53 לכתב התביעה).

3.       המשיבים מצידם הציגו בכתב הגנתם גרסה עובדתית הפוכה: לשיטתם מר כדורי הוא זה שביקש, בקיץ 2005, כי לא תהיה הפסקה בהפעלת המלון לקראת הימים הנוראים. הוא חשש כי ביטול הזמנות מצד המלון יחשוף אותו לתביעות. לפיכך הציע למשיבים את תחולת המלון במתנה, כשהוא משאיר את שיעור התשלום לשיקול דעתם הבלעדי של המשיבים, כדי שיוכלו להמשיך להפעיל את המלון ולא ישביתוהו לצורך שיפוצים. המסמך נערך אפוא, לשיטתה, בתאום עם ב"כ המבקשת, ונחתם בנוכחותו ובהסכמתו. הם טוענים כי לא היו זקוקים לציוד כלל. הם תיכננו ממילא לערוך שיפוץ במלון ולרכוש ריהוט חדש, וכך עשו בפועל. השימוש בציוד הישן לא היה, לשיטתם, אלא כדי למלא את רצונה של המבקשת שלא להפסיק את פעילות המלון בתקופת הימים הנוראים. יתר על כן, המשיבים טוענים כי המבקשת סירבה לקחת את הציוד גם לאחר שהציעו לה לעשות כן, לאחר שהתחילו בשיפוצים.

4.       ביום 13.5.07 ניתנה החלטתו של בית משפט קמא לפיה הסתיימו הליכי הגילוי המוקדם והשאלונים. אולם בסמוך לכך עתרה המבקשת להורות למשיב 1 להשיב לשאלון ולהורות למשיבים להמציא לעיונה מסמכים ספציפיים מתוך תצהיר גילוי המסמכים. כמו כן ביקשה מבית משפט קמא להורות כי על המשיב 1 לענות בעצמו על השאלון, ולא באמצעות מיופה-כח, כפי שעשה. ביום 11.7.07 ניתנה החלטה נוספת של בית משפט קמא, ובה נקבע כי אמנם על המשיב 1 להשיב בעצמו על השאלון, וכי על המשיבים לאפשר למבקשת את העיון במסמכיהם. לעניין בקשת המבקשת כי המשיבים יציגו את הקבלות על פרטי הציוד שרכשו הנתבעים למלון, הורה בית משפט קמא למבקשת לנמק מה  הרלוונטיות של הקבלות האלה לעילת תביעתה.

5.       המשיב 1 השיב על השאלון בעצמו, אולם לטענת המבקשת לא השיב כדבעי. המבקשת סברה כי תשובותיו אינן אלא התחמקות וחוסר תום לב, וכי ניתנו מתוך מטרה להקשות עליה בהוכחת טענותיה. המבקשת הלינה על כך שהמשיב 1 השיב לחלק גדול מן השאלות 'איני יודע'. לשיטתה היה עליו לאתר את המידע הנדרש בקרב עובדי המלון או חברת הניהול של המלון העובדת עבורו. בעניין הקבלות והמסמכים, טענה המבקשת כי הללו רלוונטיים להוכחת הפיצוי המגיע לה, משום שיש בהן כדי ללמד על שווי הציוד שנחסך מהמשיבים לרכוש, ומכאן את הרווחים שהפיקו מהציוד שהועבר אליהם. את הטענות האלה העלתה בפני בית משפט קמא, וביקשה צו לגילוי ולעיון במסמכים וכן צו להשיב על השאלון.

6.       בהחלטתו נשוא בקשה זו, דחה בית משפט קמא את הבקשה. הוא ביסס את החלטתו על כך שבכתב תביעתה טענה המבקשת כי העבירה למשיבים את הציוד של המלון, ותביעתה איננה אלא עבורו. עליה הנטל אפוא לפרט את העובדות שעליהן מבוססת התביעה, לרבות שווי הציוד הנתבע, שווי תקופות חיסכון שיפוץ המלון, והרווחים שלשיטתה הפיקו המשיבים מן הציוד. כשלא עשתה כן, קבע בית המשפט כי אין הצדקה לגלות בפניה במסגרת הליכי גילוי מוקדם את ערכן של השקעות המשיבים, כדי לסייע לה לאמוד את סכום תביעתה. מדובר, אליבא דבית משפט קמא, ב'מסע דייג' בתוך נתונים שהם עניינם של המשיבים בלבד, מעת שעבר המלון לחזקתם.

          עוד קבע בית המשפט כי גם אם יימסרו לעיון המבקשת חשבונות וקבלות משיפוץ המלון ורכישת הציוד, לא יהיה בכך כדי לסייע לה, שכן אין באלו כדי להוכיח בהכרח על חיסכון שנגרם למשיבים. לפיכך, הקבלות הללו אינן בגדר מסמכים רלוונטיים לתביעה. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשת מנסה לאתר עילות תביעה נוספות באמצעות הליכי קדם המשפט, וזאת אין לאפשר לה.

          בנוסף לכך, דחה בית המשפט את הטענה כי על המשיבים לגלות את הקבלות משום שהסתמכו בכתב הגנתם על רכישת הציוד החדש. בית המשפט קבע כי טענות ההגנה של המשיבים שמורות עמם, והם רשאים להחליט אם בדעתם להוכיחן אם לאו. עצם העלאתה של טענה, ואף טענה עובדתית, איננה גוררת עמה את החובה להוכיחה ולגלות מסמכים הקשורים בה. מובן כי צד שלא יוכיח את טענותיו, הדבר יעמוד לחובתו בעת שקילת ראיות הצדדים.

          בית המשפט הוסיף והישווה בין דרישת המבקשת לקבל נתונים על רכישות המשיבים לתביעה לגילוי חשבונות, וקבע כי יש להבדיל בין הליכי גילוי מוקדם לבין תביעה לגילוי חשבונות. תביעה לגילוי חשבונות מחייבת את התובע להצביע על קיומה של זיקה מכוחה הוא מבקש לקבל את החשבונות.

7.       על ההחלטה הזו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן. המבקשת הפליגה והאריכה מאד בדבריה, הרבה מעבר למידת הצורך. תמצית טענותיה היא זו: קבלת פרטים מלאים ומדוייקים אודות פרטי הציוד שהמשיבים השתמשו בהם לצורך הפעלת המלון, וכן קבלת פרטים מלאים אודות הציוד שהמשיבים טענו בכתב הגנתם שאותו הם החליפו, הן המפתח לכימות נזקיה של המבקשת ולהוכחת טענותיה, ולפיכך הן גם המפתח להגעה לתוצאה צודקת בהליך. אשר על כן יש לחייב את המשיבים להשיב על כל השאלות בשאלון הנוגעות למצאי הציוד במלון, לרכישות הציוד שנעשו, לספירות מלאי, לעלויות השיפוץ, לפרטי הציוד שהוחלפו ושלא הוחלפו, לרווחי המלון בחודשים שלאחר מסירת החזקה בו, לציוד שפונה מן המלון ולאופן הפינוי. המבקשת קובלת על כך שבית משפט בהחלטתו התייחס, לשיטתה, רק לעניין המצאת הקבלות, ולא ליתר הפרטים העובדתיים שביקשה להפיק מן השאלון. כמו כן, ומאותם טעמים, יש לשיטתה רלוונטיות למסמכים שביקשה כי יועברו לעיונה: דו"חות ספירת המלאי, אסמכתאות לגבי עלות השיפוצים, אישור רו"ח בדבר היקף הכנסות, אסמכתא לגבי אחוזי התפוסה במלון בקיץ 2005, פוליסות לביטוח הציוד במלון, מסמכי יסוד ותקנון של המשיבה 2, פרוטוקול אישור זכויות החתימה של המשיבה 2 והסכם ניהול המלון שנחתם עם חברת הניהול.

          טענותיה המשפטיות הן כי יש לחתור להרחבת הגילוי המוקדם לשם ייעול ההליך ומשחק ב'קלפים גלויים'; כי הגדרת בקשותיה כ'מסע דייג' היא טעות, שכן אין מדובר בבקשת מסמכים לצורך משפט אחר או למטרה אחרת, אלא במסמכים רלוונטיים; כי אין מדובר בבקשה שכמוה כתביעה לגילוי חשבונות, אלא בקשה לגילוי מסמכים שהם רלוונטיים לתובענה, הנובעת מן המחלוקות שבתיק, ולא מטיבה של מערכת היחסים שבין הצדדים; כי אין היא מבקשת להשמיע כל עילה חדשה על בסיס ההליכים המקדמיים, אלא אך לתמוך בעילות שפורטו בכתב התביעה; כי פסקי הדין שעליהם הסתמך בית משפט קמא אינם מוכיחים את שביקש לקבוע בהסתמך עליהם; כי בית משפט קמא לא עמד בחובת ההנמקה המוטלת עליו, ולא התייחס לכל מה שהתבקש.

          בייחוד טוענת המבקשת כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, עלה בידה להראות כי המסמכים המבוקשים הם רלוונטיים לתביעה, שכן כל המסמכים המבוקשים נדרשים כדי להוכיח את טענותיה וכדי לסתור את טענות המשיבים.

8.       החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור, ואני סבור כי דינו להתקבל.

          המחלוקת העובדתית שבין הצדדים נוגעת לאופן שבו נערך מסמך 'ההסדר המוסכם', והאם אמנם בכוחם של המשיבים לקבוע באופן בלעדי את שיעור התמורה שברצונם לשלם עבור הציוד שניתן להם עם קבלת החזקה במלון. זו, כפי הנראה, השאלה המרכזית שבתיק, וההכרעה בה היא זו שתקבע האם זכאית המבקשת לפיצוי אם לאו.

          עם זאת, בכתב תביעתה פירטה המבקשת מספר עילות שבגינן היא תובעת את הפיצוי. חלקן, או רובן, נוגעות לאופן שבו קיבלו המשיבים לידיהם את הציוד. על כך טוענת המבקשת לכפייה, להפרת התחייבות בעל פה, לניהול מו"מ שלא בתום לב, ולשימוש בזכות חוזית שלא בתום לב. אולם אחת מהן איננה נוגעת לקבלת הציוד, אלא לרווחים שהופקו ממנו. חלק ג' לכתב התביעה נושא את הכותרת 'עילות התביעה', ובסעיף 50 שבו נאמר "כמו כן, הנתבעים התעשרו שלא במשפט ושלא כדין, מהעברת הציוד לבעלותם ללא מתן כל תמורה עבורו" (ההדגשה במקור). לכאורה ניתן לטעון שיש להבין גם עילה זו כמתייחסת לעצם קבלת הציוד, אולם בסמוך לאחר מכן, בסעיף 55, נכתב "...בית המשפט יסב את תשומת ליבו לעובדה שעל ידי העברת הציוד לידי הנתבעים במעמד מסירת המלון נחסך מהנתבעים לרכוש ציוד תפעול חדש בשווי של מיליוני שקלים, וכן נמנעו הנתבעים מסגירת המלון לתקופה ארוכה של שיפוצים ובנייה מחדש, וכך נהנו מהכנסות גבוהות כבר מהיום הראשון לקבלת המלון לידיהם". ברור אפוא כי עילת עשיית העושר הובאה בכתב התביעה כעילה אחרת, נפרדת, העוסקת לא בעצם קבלת הציוד אלא בשימוש שנעשה בו וברווחים שהופקו ממנו (ראו גם בסעיף 46 לכתב התביעה). אם יש עוד ספק בדבר, יש לשים לב לסדר הסעיפים שבחלק הרביעי של כתב התביעה: סעיף 54 מסכם את העילות הקשורות בעצם העברת הציוד, ונוקב בסכום כספי של שווי הציוד; סעיף 55 מציין את העילה של ההתעשרות שלא כדין מעשיית הרווחים מן הציוד; וסעיף 56 מסכם את שניהם, ומסביר מדוע הוגבלה התביעה לסכום הנתבע בלבד.

          ואם עדיין נותר ספק בכך, הרי שההלכות הידועות המורות כי בעניינים של גילוי מסמכים יש לנקוט בגישה מרחיבה, מחייבות לפרש את כתב התביעה בדרך שתהיה לטובת המבקשת בעניין זה.